🕍 הצביון הדתי ביישוב היהודי

עוד לפני הציונות חיו בארץ ישראל קהילות יהודיות, בעיקר בארבע ערי הקודש – ירושלים, צפת, טבריה וחברון. 'היישוב הישן' היה ברובו דתי, עסק בלימוד תורה ובתפילה, וחלק גדול ממנו התקיים מכספי 'החלוקה' – תרומות מיהודי התפוצות. עם העליות הציוניות, מ-1882 ואילך, נוצר 'היישוב החדש' – מושבות, שכונות, ובהמשך קבוצות וקיבוצים – שרבים מאנשיו ביקשו לבנות חיים יהודיים חדשים, לעיתים חילוניים.

המפגש בין המסורת לבין החלוציות עורר מתחים ושאלות: האם יש לשמור את השבת בפומבי? כיצד לנהוג בשנת שמיטה במושבות החקלאיות? איזה חינוך יקבלו הילדים? בשמיטה של תרס״ט–תר״ע (1909–1910) תמך הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו והמושבות, ב'היתר מכירה' – מכירה סמלית של הקרקע לנוכרי – כדי לאפשר לחקלאים להמשיך לעבד את האדמה. היו רבנים שהתנגדו להיתר זה.

הציונות הדתית ביקשה לחבר בין תורה, עבודה ובניין הארץ. תנועת 'המזרחי' הקימה רשת חינוך משלה, וב-1922 קמה תנועת 'הפועל המזרחי' בסיסמה 'תורה ועבודה'. בשנות ה-30 קמו קיבוצים דתיים, כמו טירת צבי (1937), שהוכיחו שאפשר לשלב חיי שיתוף ועבודת אדמה עם שמירת מצוות. במקביל פעלה 'אגודת ישראל' (נוסדה ב-1912), שייצגה את היהדות החרדית ולא הצטרפה להסתדרות הציונית.

בשנת 1921, בימי המנדט הבריטי, הוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל. הרב קוק נבחר לרב הראשי האשכנזי הראשון, והרב יעקב מאיר לרב הראשי הספרדי (הראשון לציון). בתי הדין הרבניים קיבלו סמכות בענייני נישואין וגירושין של יהודים, בהמשך לשיטה העות'מאנית שבה כל עדה דתית ניהלה את ענייני המעמד האישי של בניה.

בחיים הציבוריים נוצרו הסדרים: במוסדות הלאומיים ובמטבחים ציבוריים נשמרה בדרך כלל הכשרות, ובערים כמו תל אביב נקבעו כללים לשמירת אופייה של השבת במרחב הציבורי. בחינוך פעלו 'זרמים' נפרדים – זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי – וכן החינוך החרדי. כך כל ציבור יכול היה לחנך את ילדיו לפי השקפתו.

ב-1947, לקראת הקמת המדינה, שלחה הנהלת הסוכנות היהודית מכתב לאגודת ישראל, המכונה 'מכתב הסטטוס קוו'. במכתב התחייבו בארבעה נושאים: השבת תהיה יום המנוחה הרשמי, במטבחים ממלכתיים תישמר הכשרות, דיני האישות יוסדרו כך שלא יתפצל העם, ותישמר אוטונומיה לזרמי החינוך. הסדרים אלה השפיעו רבות על מדינת ישראל, והם עדיין נושא לדיון ציבורי.